<h1>חדושי הר"ן — סנהדרין</h1>
<h2>דף ז:</h2>
[סנהדרין ס"ג ע"א] האי נמי לאו שבכללות הוא דתניא מנין לאוכל וכו'. פי' לאו של לא תעבדם הוא לאו שבכללות שכולל מגפף ומנשק ומכבד ומרבץ ודומיהם וכן נראה מתוך פי' רש"י ז"ל בפי' המשנה גבי אבל המגפף וכו' וכן פי' בתוס' ז"ל, ואי הכי קשיא דהא לא דמי האי לאו שבכללות ללאו של לא תאכלו על הדם דלא תאכלו על הדם היא אזהרה אחת כוללת עניינים רבים חלוקים זה מזה ואינו מענין אחד כלל אבל לאו זה של לא תעבדם שכולל גפוף ונשוק ודומיהן כולן הן מענין אחד לאסור דברים של כבוד והוי כלא תעשה כל מלאכה שכולל מלאכות הרבה ואעפ"כ לא נקרא לאו שבכללות ומפני שכולן ענין אחד והוא אסור המלאכה, ועוד שאינו מחוור שנאמר שלא תעבדם יזהיר על שלא כדרכה שאין סתם עבודה אלא כדרכה או באחת מעבודות פנים שהם קרויות עבודות סתם שעל כל העבודות שחייבין עליה מיתה היא אותה האזהרה דדבר הלמד מעניינו הוא לא על חייבי לאוין, וזו אינה קושיא אצלי שכבר פירש"י ז"ל במתני' דמשום דהוי קרא יתירא אם אינו ענין לכדרכה או לעבודות של פנים תנהו ללאו גרידא דמגפף ומנשק וחביריו אלא דאכתי קשיא קושיא קמייתא, ונ"ל לתרץ הקושיא דמ"ה נקרא לאו שבכללות מההיא טעמא גופא דאמרן דלא תעבדם מעיקר לישנא משמע עבודה שדרכה בכך ואפשר דמשתמע נמי א' מעבודת פנים אפי' אין דרכה בכך ומשמע נמי מחמת יתור הפסוק דאם אינן ענין לגופו תנהו לגפוף ונשוק וחביריו א"כ זה הלאו כולל ג' ענינים חלוקים זה מזה והוי לאו שבכללות, והרמב"ן ז"ל כתב בספר המצות שהלאו הזה הוא לא תלכו אחרי אלהים אחרים שאחר שאמר את ה' אלהיך תירא יש במשמע שלא ילך אחר ע"א בכל הדומה לזה כלומר שלא ליראה ממנה ולשלא לכבדה כמו שהוא מצווה לעשות לשם ויש בכלל זה שלא לעשות לה שום מעשה של כבוד כגפוף ונשוק וחביריו ושלא להשבע בשמה ושלא לידור בשמה ושלא לשאול העתידות ממנה ולפיכך אמרו שהוא לאו שבכללות.
<h2>דף ח.</h2>
[סנהדרין קי"ב ע"ב] ורש"א בהמתה ולא בהמת בכור ולא בהמת מעשר. דבכור ומעשר בכלל קדשי מזבח הם שהם שלל שמים, אלא דלקמן מפרשינן לה דפליגי בבעלי מומין, וטעמא דר' שמעון דאף ע"פ שהן ממון הדיוט הואיל והן נקראין על שם בכור וע"ש מעשר אינו בכלל שללה, ואית מ"ד דפליגי בתמימין דת"ק סבר שאחר שהוא נאכל במומו בלא פדייה אחרת לאו שלל שמים הוא ור"ש סבר דאתא בהמתה למעוטי אפילו בכור ומעשר מפני שאינן בהמתה כשהן תמימים דכי קא זכי משלחן גבוה קא זכי, אבל במאי דאמר ר"ש שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר לא פירשו בו כלום [וה]דבר צריך תלמוד דהא שלל שמים ד"ה הוא שאינו בכלל שללה ות"ק קאמר ליה בהדיא קדשי בדק הבית יפדו לומר שהן נפדין כהלכתן ומותרים להדיוט כשאר קדשי בדק הבית, ואיכא למימר דכסף הקדש כדי נסבה אלא לכסף מעשר איצטריך ר"ש לומר שכך הוא מתמעט מעשר (ב)[כ]כסף הקדש, ואתא למימר שאף במקום שהוא ממון הדיוט כגון בירושלים שהוא נאכל וטעמו כטעם הבכור מפני שאינו נאכל בתורת ממונו אלא בתורת מעשר, ואף לשמואל דאמר דר"ש פליג בתמימים מהאי טעמא הוא שאינו נאכל בתורת ממונו אלא בתורת מעשר דמדינא בכלל ממונו הוא כיון שאינו צריך פדייה.
[סנהדרין קי"ב ע"ב] ואמאי ירעו עד שיסתאבו. דקס"ד דקדשי מזבח שלל שמים הם וודאי אינן נאסרין אלא שאמרו בהן שימותו מפני שאין ראויין עוד להקרבה, ולא מיבעיא בחטאות ואשמות שאינן קריבים אחר מיתת הבעלים אלא אף עולה ושלמים אינן ראויין עוד להקרבה מפני שהן זבח רשעים תועבה ואף אינן ראויין לפדייה שאין קדשי מזבח נפדין, והיינו דמקשינן ירעו עד שיפול בהם מום ויפדו אותם ומהדמים נקנה קרבנות דקס"ד שלא יהא בדמים משום זבח רשעים, ואתא ר' יוחנן למימר דאף בדמים איכא משום זבח רשעים וריש לקיש פליג בהא שאין בדמים משום זבח רשעים, וקדשי מזבח ימותו דתנן משום איסורה דעיר הנדחת קאמר דבקדשים שחייב באחריותן עסקינן או בקדשים קלים שהם ממונו ודינן היה שישרפו אלא דמשום כבוד שמים לא עבדינן בהו שריפה, מידי דהוה אכתבי קדש דתנן בהו יגנזו וכן בתרומות אמרו ירקבו ופרישנא אף בתרומה ביד כהן שהיא ממונו ודאי והי' דינן שישרפו אלא שהיא משום כבוד שמים זהו פי' הסוגיא הנכון, ובהכי אתי שפיר מאי דאמרינן בפ' נגמר הדין (מ"ז א') והוינן בה אמאי ימותו כיון דאיקטול הויא להו כפרה וליסלקו לגבוה לאו משום דאמרי' הואיל ונדחו נדחו, שהקושיא שהקשו שם על כוונת הסוגיא שבכאן על הדרך שפירשנו שלפי המשמעות הראשון שהיו סבורין שאין איסור עיר הנדחת חל בקדשי מזבח והיא סברתו של ר' יוחנן כי היכי דתיקום כדברי הכל, לא אמרו שימותו אלא מפני שאינן ראויין להקרבה משום זבח רשעים כמו שאמרנו ואף כשהן עולה ושלמים הקריבין לאחר מיתת הבעלים, ויש במשמע אע"פ שנפרשו קודם שהודחו, וע"ז היה תולה הטעם משום דהואיל ונדחו ידחו מפני שהיה סבור שכבר נתכפר להם במיתתן, ודחו שם דנהרג משום רשע לא הויא ליה כפרה ואין כאן דין נדחו ידחו אלא שעדיין הוא זבח רשעים וסוגיא הזו הוסיפו עוד להקשות על הדמים והוא מחלוקת ר"ל ור"י כמו שאמרנו.
<h2>דף ל:</h2>
[סנהדרין פ' ע"א] ולד נוגחת אסור היא וולדה נגחו. פי' לא מטעם עובר ירך אמו הוא אלא לומר שאף העובר עצמו סייע באותה נגיחה וענין עובר ירך אמו לא שייך אלא בשנגחה ולבסוף עברה ונגמר דינה כשהיא מעוברת שהעובר נאסר עמה למ"ד עובר ירך אמו והכי מוכח סוגיין דהכא הלכך אין להוכיח מכאן דרבא ס"ל עובר ירך אמו כמו שחשבו רבים, ומאי דסלקא שמעתין דעובר ירך אמו לא לפסוק הלכה הוא אלא לפרש כן הברייתא ואפשר להעמידה כר' אלעזר אע"ג דקיי"ל בעלמא דהלכה כר' יהושע דעובר ירך אמו הוא וכדאיתא בפ' ואלו טרפות (חולין נ"ח א'), אלא שבתוס' ז"ל אמרו בשם ר"י ז"ל דאפילו למאן דלית ליה עובר ירך אמו הכא מודה כשנגמר דינה גם על העובר נגמר דינה כלומר שהדיינין אוסרין נוגחת זו וגומרין את דינה להריגה עליה ועל כל מה שבתוכה גומרין את הדין דלא דמי לאיסור הבא מאליו על הבהמה כגון טריפות שאין לאיסור ההוא עסק בולד כלל ובההיא גוונא אפשר למימר עובר לאו ירך אמו הוא ונכון הוא.
